היום נפגשתי עם נערה שתיארה צורך בלתי פוסק לראות חדשות, לראות סרטונים, לשמוע כתבות והודעות קוליות של תיאורי האימה, להיות כל הזמן על המשמר שהיא לא מפספסת שום סיפור של הרוג או ניצול, ושום סירטון שמתאר את הזוועות.
ממש מעין תחושת FOMO, שאם היא לא תהיה "על זה", היא לא תדע מה קורה ולא תהיה בעניינים.
זו נערה שאני מכירה היטב ובאופן ממושך ולכן היה יחסית קל לנתב את השיח ולהבין שההתנהגות הזו, שבוודאי אינה מיטיבה איתה, היא בעצם מופע חרדה שקשור לתופעה רווחת ונחקרת שנקראת "אשמת השורד".
אשמת השורד היא בעצם מנגנון הגנה של הנפש, שנחקר ואומת עוד בתקופת השואה, ובו אנשים שניצלו ושרדו, וגם אנשים שנמצאים בעורף ולא חוו טראומה, חשים אשמה גדולה על עצם היותם חיים.
על עצם היותם בחיים, אולי בסוג של שגרה.
שהילדים שלהם בסדר,
שהבית שלהם בסדר,
שהם בסדר.
מחשבות כמו "למה אני ניצלתי והם לא?" "איך אני יכולה בכלל להתלונן על משהו כשהילד שלה חטוף ואבא שלו נרצח מול עיניו?" "איזה ערך בכלל יש לקושי הקטן שלי על זה שלא ישנתי בלילה כשיש קשיים כל כך הרבה יותר גדולים מזה בעולם?" הן חלק מהמחשבות שיכולות לתפוס נפח מאוד גדול אצל מי שחווה את התופעה הזו.
למה אני אומרת שאשמת השורד זהו מנגנון הגנה של הנפש?
כי חוסר האונים, והתחושה שאין לי מה לעשות כרגע עם הסבל העצום של האחר,
הוא תחושה שהנפש והמוח פשוט לא יכולים לשאת. ואז נוצר מנגנון הגנה כפיצוי, שמכיל אשמה אקטיבית שדוחקת את תחושת חוסר האונים. כשאני רואה סרטונים ללא הפסקה, או כשאני חוזרת שוב לשוב לכתבות ותיאורים קשים מנשוא, אני בעצם מייסרת את הנפש שלי, מביאה את עצמי לסבל גדול, וכך נמנעת מתחושת חוסר האונים "ומצטרפת" לאלו שנפגעו, גם אם אני לא בשטח עצמו ממש כרגע. זו הדרך שלי לתרום לתחושת הביחד, לתחושת האחדות הכללית.
למרות שזהו מנגנון הגנה, חשוב לומר שהוא לא מנגנון אדפטיבי (כלומר לא מנגנון יעיל, שלא לומר הרסני) וחשוב לדעת איך להתמודד איתו כדי לא לייצר עיוות חשיבה שיתקבע גם לאחר שהמשבר יעבור.
חשוב גם לשים לב שלטראומה יש מספר מעגלים, ובחשיפה לא מותאמת שכזו, אנחנו יכולים למצוא את עצמינו חווים *באמת* תסמיני עוררות והצפה, למרות שרק צרכנו את התוכן מגורם שלישי ולא עברנו את החוויה בעצמינו.
מה אני ממליצה לעשות?
- להבין ולחקור את התופעה הזו.יש לא מעט מאמרים ומחקרים עליה, אני ממליצה לחפש, ואף לשלוח לכאלה שאתם מרגישים שזקוקים למידע על זה.
הרבה פעמים כשאנחנו מוצאים ידע מהימן על נושא מסוים, יותר קל לנו להתמודד איתו ולהפסיק לצרוך את התוכן. - לאמץ עקרונות דיאלקטיים. יש פה *גם וגם*. אין פה שחור ולבן.
יש כאן *גם* קורבנות שעברו תופת נוראית, ועדיין חווים, ויש כאן גם *אותי* שאני כרגע מתפקדת ומוגנת וזה בסדר. הדיאלקטיקה הזו היא שפה טיפולית שלמה ומוכחת, אבל הבסיס שלה הוא ההבנה שאין כאן רק או-או, אלא גם וגם. וחשוב להזכיר את זה לעצמינו כל הזמן. וגם לילדים שלנו. קושי אחד לא בא על חשבון קושי אחר, ולא מבטל אותו. הם יכולים להתקיים בו זמנית, אחד לצד השני, וזה בסדר.
3. אחרי שהצלחנו לאמץ את הדיאלקטיקה הזו, לפחות במחשבות,
אפשר לעבור לאמונה נוספת שהיא "אני יכולה להיות עם העם שלי, גם בלי לצרוך את התוכן הזה. אני יכולה להרגיש כאב, עצב, פחד ועדיין להיות מוגנת ולהרגיש שייכות לעם שלי ולתופת שהוא חווה".
זה בסדר שאני שומרת על עצמי. מותר לי.
יכולת הקבלה הזו חשובה מאוד מאוד להחלמה וליכולת להתמודד עם האתגרים שעוד נכונים לכולנו בהמשך הדרך.
יש עוד דרכים רבות בהם אוכל להרגיש חלק מהמאמץ המלחמתי ולהרגיש שאני תורמת את חלקי בעורף, מבלי להיות בשורת הלחימה או הנפגעים הראשונה. עשייה של נתינה לרוב תגרום לתחושה כזו בדיוק ולכן נרצה לעודד סיוע לחיילים, ארגון אוכל או תרומות למי שנזקק, יצירת מטה לאיגוד צרכים של מי שנפגעו, או חיבור ערכי ורגשי לאג'נדה כלשהי, אשר כוללת גם עשייה בפועל בשטח.
התחושה שאני מסוגלת *לעשות משהו* עבור המצב והנפגעים, ולא לשבת בבית קפואה בחוסר אונים, יכולה לייצר נרטיב שונה לגמרי ולגרום לזה שהסיפור יהיה לגמרי אחר. זה כמובן לא חייב להיות משהו גדול וגרנדיוזי, מספיק גם משהו הכי קטן של עשייה או חיבור רגשי וערכי.
ממש אשמח שהפוסט הזה יגיע לעוד עיניים של בני ובנות נוער שזקוקים לזה כרגע. אפשר לעשות צילום מסך ולהעביר.
ומילה אחרונה,
אם זה מרגיש שהמצב הזה גדול עליך, שהחרדה כבר עברה למחוזות אחרים הרסניים יותר, ושיש קושי בתפקוד היומיומי, אני ממליצה על טיפול רגשי שיכול לסייע בהקלה וחזרה לשגרה תפקודית. כאן אפשר לקרוא עוד. שניפגש?
